ריאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

בפני תביעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "החוק").

התובע יליד שנת 1952, אינו עובד משנת 1999, הוכר על יד המל"ל כנכה עם נכות רפואית בשיעור 45% ודרגת אי כושר 75% ללא קשר לתאונה, ומתקיים מקצבת נכות כללית.

התאונה ארעה ביום 21.8.07 עת במהלך המתנה ברמזור אדום בצומת בפתח תקווה, נפגע רכבו של התובע חזיתית, כתוצאה מרכב שסטה ממסלולו וכתוצאה מכך נגרמו לתובע נזקי גוף.

התובע הובהל באמבולנס לקבלת טיפול בבית החולים "השרון" שם אובחן כסובל מכאבים בצוואר, רגישות למישוש עמוד שדרה צווארי והגבלות בתנועה, כאבים בגב מותני המוקרנים לרגל ימין, רגישות מעל עמוד שדרה מותני והגבלות בתנועה. התובע שוחרר לביתו באותו היום. בדיקת מיפוי עצמות שעבר התובע ביום 9.1.08 הדגימה קליטה מוגברת בפרק הירך וכן אובחנה קליטה מוגברת בכתף שמאל. בדיקת C.Tעמ"ש מותני מיום 9.1.11 הדגימה הנמכה קלה של חוליות ובלטי דיסק וכן לחץ על השק הדוראלי. התובע עבר סדרה של 22 טיפולי פיזיותרפיה והומלץ לו לעבור ניתוח להחלפת מפרק ירך ימין.

המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נחשון רנד קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות אורטופדית צמיתה משוקללת בשיעור של 37% כאשר מחצית ממנה (18.5%) יש לייחס לתאונה בשל החמרה במצב.

טענות הצדדים:

התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא נזקק לחופשת מחלה ארוכה, למעקב אורטופדי ממושך, משככי כאבים ולטיפולי פיזיותרפיה. לטענתו , לאחרונה אושר לו לרכוש קנביס רפואי, בעבורו הוא משלם מכיסו סך של 470 ₪ כל חודש. עוד טוען התובע, כי עובר לתאונה הוא היה אדם עצמאי ללא תלות באחרים וכתוצאה מהתאונה הוא מתקשה בתפקוד היומיומי, מתקשה לישון, מתהלך בצליעה עם קב ומתקשה בהליכה למרחקים ארוכים. התובע טוען כי לא עבד לפני התאונה ואף לאחריה וכי הוא מקבל קצבת נכות כללית מהביטוח הלאומי. התובע מדגיש כי הנכות שנקבעה לו במוסד לביטוח לאומי אינה קשורה לפגיעותיו כתוצאה מהתאונה, אלא למצב רפואי קודם בגין מחלת לב וסכרת. לטענתו, כתוצאה ממגבלותיו הוא נזקק לעזרה בביתו ומשכך החל מיום 6.6.10 הוא מעסיק את אצלו את מר זוהיר טהא ככוח עזר, כשעתיים ביום, במהלכן הוא מסייע לתובע להגיע לטיפולים, ניקיונות ובכל הקשור לניהול משק הבית. לטענת התובע, הוא משלם למר טהא שכר חודשי בסך של 1,000 ₪ במזומן. התובע טוען כי בשל מצבו הוא יזדקק לעזרה זו במשך כל חייו. לטענתו נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות, וטיפולם רפואיים והוא יאלץ להוציא הוצאות דומות גם בעתיד. לטענתו, מיד לאחר התאונה למשך מספר חודשים, הוא נדרש לעזרה מבני משפחתו אשר ליוו אותו ועזרו לו בכל פעולות היומיום. התובע טוען כי עד היום לא שב לתפקוד מלא והדבר מתבטא בפגיעה בכל תחומי חייו.

הנתבעת מצידה, מכחישה את הנזקים הנטענים על ידי התובע. לטענתה נזקי התובע אם בכלל, אינם קשורים לתאונה, אלא למצב רפואי קודם. לטענתה, התובע החלים מהתאונה ולא נותרה לו כל נכות תפקודית כתוצאה ממנה ואף כושר השתכרותו לא נפגע. לטענתה, התובע לא עשה די להקטנת נזקיו. הנתבעת, כפי שאפרט בהמשך, חולקת על קביעת המומחה מטעם בית המשפט.

במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפני ביום 10.9.13 לא נחקרו עדים והצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על בסיס חומר הראיות בתיק וסיכומי הצדדים בלבד.

דיון:

הנתבעת אינה חולקת על היות התאונה תאונת דרכים ועל חבותה כלפי התובע. המחלוקת כאמור הנה לגבי הנכות הרפואית שנקבעה לתובע על ידי המומחה מטעם בית המשפט, הנכות התפקודית וגובה הפיצוי.

נכות רפואית:

כאמור לעיל המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נחשון רנד קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות אורטופדית צמיתה משוקללת בשיעור של 37% - נכות בשיעור 10% לפי ס' 37(7)(א) לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמוד השדרה המתני וכן נכות בשיעור של 30% לפי

ס' 48(1)(ז) בגין הגבלה בתנועות הירך. המומחה קבע כי מכלל נכויות אלו יש לייחס מחצית

(%18.5) להחמרה במצב קיים, שחלה עקב הפגיעה בתאונה נשוא תביעה זו.

הנתבעת חולקת על מסקנות המומחה בחוות הדעת. לטענתה אין קשר סיבתי בין ממצאי חוות הדעת לבין התאונה. לטענתה, עיון בדו"ח חדר המיון מעלה כי המדובר בתאונה קלה שבקלות, כאשר התובע התלונן על כאבים בעמוד שדרה צווארי ובפרק ירך שמאל, עבר צילומים ובדיקות ולא אובחן אצלו ממצא כלשהו, לא אובחנו אצלו הגבלות בתנועה וכל תלונותיו כאשר צוין: "ללא סימני חבלה חיצוניים וללא שום הגבלה בתנועות". לטענתה מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט בנויות על השערות וללא כל הסבר משכנע כיצד תאונה מינורית החמירה את השינויים הניווניים הקשים, מהם סבל התובע עובר לתאונה. לטענתה, עיון בגיליון חדר המיון מעלה כי התובע לא התלונן על כאבים, חבלה או מגבלה כלשהי בעמוד שדרה מתני או ברגל ימין ועל כן לא יתכן כי נכותו שנקבעה בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני ובתנועות הירך, קשורה לתאונה. לטענתה של הנתבעת, התלונה על כאבי גב מתני, עלתה אך ורק בשנת 2011 בעוד שהתובע לא הציג מסמכים מיום התאונה ועד ליום 15.2.11. היינו, קיים אי רצף טיפולי משך 4 שנים. לטענתה, עובדה זו מחזקת את טענתה שאין בסיס לקביעותיו של המומחה. הנתבעת טוענת כי מיפוי העצמות שעבר התובע ביום 9.1.08, 5 חודשים לאחר התאונה, מעלה בבירור, כפי שציין המומחה, שהקליטה המוגברת בפרק ירך ימין הינה על רקע מחלה קיימת ואף הודגמה עקמת קלה עם שינויים ניווניים לאורך איזור גב מותני. לטענתה, בפענוח צילום אגן מיום 20.1.08 נקבע מפורשות שהתובע סובל משינויים בעקבות מחלה בפרקי הירכים בשני הצדדים, ללמדך שאין קשר בין התאונה לבין הממצאים הנ"ל אשר אינם אלא ניווניים. לטענת הנתבעת גם מפענוח C.T מיום 9.1.11 עולה בבירור, שאין הממצאים בגב אלא ניווניים כפי שקבע המומחה. הנתבעת טוענת כי המומחה קבע מפורשות שכתוצאה מהתאונה, לא נגרם שבר ולפיכך קביעת המומחה מוטעית, היא בגדר השערה ולא זכתה לשום הסבר או ביסוס במסמכים ובממצאים.

למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה מטעם הצדדים והוא אף לא נחקר על חוות דעתו.

הלכה פסוקה היא כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583; ע"א 1156/92 - דורינה סגל נ' נחום סגל ו-3 אח', תק-על 95(1), 1435; ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרוזי עקרם, פ"ד כב(2) 164).

הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה